השחקנית הבריטית דיאנה ריג, המוכרת בשנים האחרונות בזכות תפקידה כליידי אולנה טיירל ב"משחקי הכס", הלכה לעולמה בגיל 82. הקריירה של ריג התפרסה על פני עשורים וכוללת מספר תפקידים איקוניים מלבד ליידי אולנה, בהם בסדרה "הגומלים" וב"בשירות הוד מלכותה"

לרגל חידוש "ואלס להגנת הצומח" במסגרת אלבום הקאברים "צו השעה", מדברת דורון טלמון ("ג'יין בורדו") על הטרדות ("בראיונות מפנים אלי שאלות סקסיסטיות"), קשיי הקורונה ("לא מבינה למה אומרים שזמרים מתבכיינים") והלחץ לשוב לבמה אחרי חצי שנה של יובש. ריאיון

כשישראל אוגלבו התכונן לעונה של "הישרדות VIP" שבה השתתף, הוא החליט שיתמקד בהיבט הפיזי מבלי לתת לחוויה הקשה לחדור אליו רגשית ונפשית. "תוך חמש דקות על האי הבנתי שזה חזק ממני. הכול שם חזק ממני. עם הזמן התרוקנתי מאנרגיה וממזון, הושפעתי פיזית ומנטלית, נשברתי הרבה פעמים, וכל מיני אינסטינקטים הישרדותיים שבעבר הוכיחו את עצמם לא עבדו הפעם. כי בהישרדות אתה חייב להביא את הפיזי עם הרגשי, אתה חייב לשחק גם עם הלב". עד כדי כך התנאים על האי קשים? "תחשוב שאתה משחק פלייסטיישן. אתה יושב על הספה בבית והחייל שלך במשחק נפצע. הרי אין סיכוי שתוכל להבין מה החייל שלך עובר. זה בלתי אפשרי לחשוב על זה אפילו כי אתה לא נמצא בסיטואציה ביחד איתו. ככה הרגשתי כשראיתי את העונות הקודמות של 'הישרדות'. חשבתי שזה קשה ושסובלים שם, אבל שזה אפשרי. לכן רציתי להתמקד בהיבט הפיזי, ולא הבנתי כמה ההיבט הרגשי והמנטלי חשובים. תוך יום על האי כבר הבנתי שמה שראיתי בבית שונה דרמטית ממה שקורה על האי. נשברו לי מלא עוגנים, כלומר הרגלים שהשתמשתי בהם בעבר, והפעם הם לא עזרו לי". אילו עוגנים למשל? "אתה נכנס לסיטואציה שהיא קשה מבחינת החומר האנושי. הקונספט הוא להדיח, שאחד מזיז מהלוח את השני. הייתי בסיטואציות יותר קשוחות מזה, שעבדתי נטו אינסטינקטיבית כדי לשרוד, אבל ב'הישרדות' זה לא רלוונטי כי אתה חייב להכניס משהו ללב. אתה חייב להזדהות עם אנשים אחרים, עם האויב כביכול".

(בווידאו למעלה: הצצה ל'יצאת צדיק' מעונה קודמת) מפחיד להתעסק עם חיים אתגר. בזמן הצפייה בפרק הבכורה של העונה החדשה של ריאליטי התחקירים שלו (קשת 12) הבנתי שהביקורת שלי ככל הנראה לא תהיה חיובית ברובה. "יכול להיות שהוא ירדוף אחריי כמו שהוא רודף אחרי איציק מתקן דודי השמש הנכלולי?", חשבתי. דמיינתי אותו מחזיק צילומים שלי מציץ בטלפון בזמן הצפייה ומוכיח אותי על זה שבכלל שלא הקדשתי לתכנית את תשומת הלב הראוייה. אז הנה, בלי תגובה של עורכי דיני ובלי בקשה לדחיית שידור - צפיתי אתמול בפרק הראשון של "יצאת צדיק" ופייר? ממש התאכזבתי. לפני שמונה עונות ו-16 שנים, נצח במונחים טלוויזיונים, עלתה בקשת (אז עוד זכיינית בלבד) העונה הראשונה של "יצאת צדיק" אותה יצר והגיש חיים הכט. התכנית הייתה שילוב מושלם בין כל מה שישראלים אוהבים לאהוב: רכילות (בדמות מצלמות נסתרות), לא לצאת פראיירים (תחקיר על נותני שירותים) ולראות את עצמם בטלוויזיה (הגיבורים עם אנשים "פשוטים"). אמנם, על הנייר "יצאת צדיק" נועדה "לתפוס" בעלי מקצוע דוגמת טכנאי מקררים, מתקני דודים, אינסטלטורים וכל מה שביניהם, בקלקלתם ולהאדיר את אלה שפועלים לפי הנהלים. אך בפועל זאת הייתה תכנית משפחתית, כזאת שמחזקת ערכים של ישראל היפה. המגיש חיים הכט היה שונה בנוף הטלוויזיוני, הוא היה אנטי גיבור, עם מראה של מורשה חתימה בבנק עם נטייה מוזרה למשחקי לשון ותנועות ידיים של חנוך רוזן. כל אלה הפכו אותו לכוכב שגם ילדים מכירים, אחרי שנים רבות בעיתונות, הוא קיבל קמפיינים והפך לאחד הפרצופים הכי מזוהים עם קשת. לפני כשנתיים החליט הכט שנמאס לו והעביר את השרביט לאתגר. מלבד השם הפרטי אין בין השניים שום דמיון. זה לא פער הגילים, זה האטיטיוד.

ככל שהקורונה מזמנת אתגרים ודמויות שמעולם לא חשבנו שיש צורך להכיר - מי יכול היה לתאר עולם שבו כל אדם שני ברחוב מכיר את כל צמרת משרד הבריאות - היא גם מגייסת למילואים כמה מותגים ותיקים ומנחמים. בטלוויזיה החזירו את "לא נפסיק לשיר", "הקומדי סטור" ו"זהו זה". במוזיקה החזירו לנו אתמול את פרויקט הקאברים המצליח "עבודה עברית". כלומר: "צו השעה", כמו שקוראים לזה היום. מדובר פחות או יותר באותה הגברת בשינוי אדרת: אותה חברת תקליטים וניהול אמנותי (נענע דיסק וניצן זעירא), וכל האווירה זהה: אמנים ישראלים מחדשים קלאסיקות ישראליות כרצונם. אבל מה שמלווה בעיקר את "צו השעה" מרוח הפרויקט ההוא הן הציפיות, והן אלו שהופכות אותו לאירוע. "עבודה עברית" סיפק כמות כמעט מופרעת של להיטים, ושלל גרסאות כיסוי שחרכו וחורכים את הרדיו. די אם נציין כמה מהם: "עוד חוזר הניגון" של ברי סחרוף, "לעתים" של שלמה ארצי, "שיר של יום חולין" של מאור כהן, "אדם צובר זכרונות" של אברהם טל, "עברתי רק כדי לראות" של תומר יוסף ובנו הנדלר, ואחרים.

הזמרת האהובה מוציאה את "אנא מג'נונה", פרי שיתוף פעולה ראשון עם היוצרים רון ביטון וג'ורדי. את המילים והלחן היא כתבה והלחינה ביחד איתם. עדן בן זקן תופיע בלייב פארק ראשון לציון ב-21 באוקטובר. צפו בקליפ המרהיב

מפליא להיווכח עד כמה היצירה הטלוויזיונית העברית מקפידה להפנות עורף לכלי אדיר שעומד לרשותה - המורשת היהודית. השראתם של ספרי עם הספר נפקדים כמעט לחלוטין מסדרות ישראליות. היו כמה צדיקים בסדום (ראיתם מה עשיתי כאן?): עלילת הסיטקום "חצי המנשה" התרחשה בתקופת השופטים. כל עונה של הדרמה "פרשת השבוע" חלשה על ספר אחר בתורה, וכל פרק בה הקביל לפרשה אחת מתוכו - בטרם בוטלה אחרי שלוש עונות עוד לפני שהספיקה לגעת ב"מדבר" ו"דברים". על חבורת "חסמבה דור 3" הוטל בעונה השנייה לעצור כת משיחית מסוכנת מלהניח ידיים על אוצר יהודי קדום בעל כוחות אדירים. אחריה הגיעה "הצורף", שעלילתה נשענה על מיסטיקה קבלית. היו גם המערכונים התנ"כיים של "ניקוי ראש", שעצבנו את הקהל הישראלי כבר בסבנטיז. מעל שלושה עשורים אחרי כן, כאשר היורשת שלה "ארץ נהדרת" פנתה אל מחוזות המקרא, זה היה במסגרת פרויקט קולנועי חד פעמי: "זוהי סדום". ואם מתעקשים למנות את התכניות הפדגוגיות, ניתן לציין גם את "שניים אוחזין", "קשת וענן", "100 בתנ"ך" ודומותיהן. כל אלה רחוקות מלהעיד על הכלל. אפילו בסדרות שניתן היה לצפות מהם להתכתבות גדולה יותר עם אוצר הספרים היהודי, כמו בז'אנר הדתי והחרדי, זה כמעט לא קורה. אמנם כן, בפינותיה של "שטיסל" מרחפת לפעמים רוח של סיפורי חסידים, אבל על פי רוב, אם יש בסדרה ממד מיתי הוא נובע מעצם אורח החיים של עתיק היומין של גיבוריה. מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

שש נשים העידו בתחקיר שפורסם ב"המקום הכי חם בגיהנום" כי העיתונאי והמשורר רועי צ'יקי ארד תקף אותן מינית, שלוש מהן בעת שהיו קטינות. הסיפורים אירעו בתחילת שנות ה-2000, כשארד היה בשנות ה-20 המוקדמות לחייו. ארד הודיע כי הוא מפסיק את עבודתו ב"הארץ"